והנה הרהורים שמתקשרים מאוד חזק גם לכותרת של הבלוג, שכן סיזיפוס, הוא אחד האנשים שסבל , (אם נרצה להאמין בכך, לפי אלבר קאמי הוא היה מאושר). וממנו בא המושג "סיזיפיות" - דבר מה הכרוך בסבל.
הרהורים על סבל.
בימים האחרונים אני סובל מכאבי גב תחתון.
הכאבים הללו הם חזקים כל כך עד שאיני מצליח לתפקד כמעט, ובכלל די מגבילים את תנועתי.
הרהרתי הרבה בכאבים האלה, מהאין הם מגיעים? מה מקור הסיבה ?
האם הסיבות לקיומן הוא רק פיסי או שישנו גם משהו אחר, שאינו קשור בתנועה לא נכונה או בסיבה פיסית כלשהי.
ואם זה לא רק ברמה הפיסית, איך זה מתקשר לעולם הפנימי שלי, הרוחי.
ומדוע בכלל יש מצב כזה שבו אני חווה דבר שאנחנו מגדירים אותו כ-סבל.
לפי הבודהיזם הסבל (דוקהה) היא אחת מארבע האמיתות האצילות שהן הבסיס לבודהיזם.
הקיום בעולם אינו משביע רצון, אינו הרמוני, ורווי בכאב אותו אני מכנים סבל.
ההכרה בסבל (או היציאה מבורות) היא אחד מהצעדים ("הדרך האמצעית" או "הדרך המתומנת") להגיע להארה ולשחרור ממנו. וכך בעצם יוצאים ממעגל החיים (הסמסרה) או מעגל הסבל ומשתחררים ממנו (נירוונה).
בחנתי את עניין זה דרך עוד רעיון שאותו מכנים בסנסקריט "א-דוויטה", עיקרון האי-שניות.
העיקרון אומר שאיננו נפרדים משום דבר בעולם. והאחדות קיימת וחלה על כולנו, גם אם איננו רואים או מרגישים כך. ההיזכרות בזה, או ההרפיה אל תוך האחדות. היא הדרך להגיע להארה.
ובכל זאת, אני חווה סבל מאוד אישי שהוא מתקיים רק בגופי שלי, האנשים מסביבי לא חווים את אותו הסבל, אך בדרך מסוימת אפשר להגיד שאנשים מסביבי חווים סבל מסוים והוא מתקיים אצלם בדרכים שונות. האם יש כאלו שיגידו שאינם חווים סבל כלל? מסיבה פיסית\רגשית או כל אחת אחרת? מסופקני.
הקיום שלנו מתוקף היותנו בתוך גוף פיסי גשמי מחייב אותנו בסבל מסוג כלשהו.
השאלה היא איך אנחנו בוחרים להתמודד איתו. ומה הגישה שאנו מפתחים כלפיו?
יש אנשים שיבחרו את גישת ההתעלמות או ההתכחשות ויגידו שהם אינם כלל וכלל חשים כל סבל.
חייהם מתנהלים להם בשלווה ובאושר תמידיים והסבל אינו שורה במחיצתם. האמנם?
כלום אפשר להיות תמיד מאושר? או תמיד שליו? איך אנו יודעים להגיד על עצמינו אם אנו מאושרים או שלווים אם לא חווינו לעולם את ההעדר של תחושות אלה?
דרך אחרת להסתכל על המצב, היא גישת אימוץ הסבל וטיפוחו. כלומר אנשים שיגידו שתמיד הם סובלים ואינם מכירים כלל מצב אחר שבו אינם מצויים בסבל, מסוג כזה או אחר.
באמת יתכן הדבר שמרגע לידתנו עד לרגע בו נמות הסבל הוא תמיד חלק בלתי נפרד ממארג חיינו? לנצח נועדנו לשאת את עול הסבל על כתפינו כחלק מתהליך ההתקיימות בעולם?
אם נמשיך ונעמיק ברעיון האי-שניות. אם נרחיב ונאמר שבאמת איננו נפרדים מכל דבר אחר, מדוע מלכתחילה בחרה הרוח המתקיימת בי או דרכי לבוא ולהתממש דרך קיום אנושי, ולהתקיים בתוך גוף פיסי שאינו יכול להתקיים בעולם מבלי להיות במערכת יחסים מסוג כלשהו עם העולם הגשמי המוחשי?
צרכים כמו מזון, שתייה ושינה הם צרכים שהגוף חייב בהם ואינו יכול לשרוד ולהתקיים בלעדיהם.
תשובה מעניינת מאוד אפשר למצוא אם נאמר שהרוח, שעזבה את עולם האחדות, ובאה להתממש דרכנו, הגיע כדי למצוא גוף אשר דרכו היא תוכל להתפתח עוד יותר. המימוש של הרוח בגופי היא כאשר רוחי מתרוממת, ונוצרת בי התפתחות רוחנית בחיים האלו כאן, אשר בסופו של דבר יהוו חלק מהתפתחות רוחנית גדולה ועמוקה עוד יותר, בעולמות העליונים אשר הרוח שואפת לחזור אליהם.
הנפש, או הרוח מגיעה להתקיים בגוף הפיסי, אותה נפש או רוח אינה יכולה להתפתח ולהתחדש ולהשתנות ללא נפרדות זאת מעולם האחדות.
כשאלוהים שבי גודל או מתרחב, או אולי נכון יותר לומר- ככל שאני מגלה יותר את האלוהות שבי, כך גודלת ומתרחבת האלוהות כולה.
הסבל, בתוך כל זה, מהווה מרכיב חשוב שכן הוא מתקיים בתור "חבלי לידה" או "כאבי גדילה" המרחיבים ומפתחים את הרוח שמתקיימת בי. ללא הסבל אין התפתחות. ללא הקיום האחדות נשארת סטטית ולא דינמית. אין תנועה וההתפתחות הרוחנית האלוהית אינה מתקיימת.
- 15 נובמבר 2014
בימים האחרונים אני סובל מכאבי גב תחתון.
הכאבים הללו הם חזקים כל כך עד שאיני מצליח לתפקד כמעט, ובכלל די מגבילים את תנועתי.
הרהרתי הרבה בכאבים האלה, מהאין הם מגיעים? מה מקור הסיבה ?
האם הסיבות לקיומן הוא רק פיסי או שישנו גם משהו אחר, שאינו קשור בתנועה לא נכונה או בסיבה פיסית כלשהי.
ואם זה לא רק ברמה הפיסית, איך זה מתקשר לעולם הפנימי שלי, הרוחי.
ומדוע בכלל יש מצב כזה שבו אני חווה דבר שאנחנו מגדירים אותו כ-סבל.
לפי הבודהיזם הסבל (דוקהה) היא אחת מארבע האמיתות האצילות שהן הבסיס לבודהיזם.
הקיום בעולם אינו משביע רצון, אינו הרמוני, ורווי בכאב אותו אני מכנים סבל.
ההכרה בסבל (או היציאה מבורות) היא אחד מהצעדים ("הדרך האמצעית" או "הדרך המתומנת") להגיע להארה ולשחרור ממנו. וכך בעצם יוצאים ממעגל החיים (הסמסרה) או מעגל הסבל ומשתחררים ממנו (נירוונה).
בחנתי את עניין זה דרך עוד רעיון שאותו מכנים בסנסקריט "א-דוויטה", עיקרון האי-שניות.
העיקרון אומר שאיננו נפרדים משום דבר בעולם. והאחדות קיימת וחלה על כולנו, גם אם איננו רואים או מרגישים כך. ההיזכרות בזה, או ההרפיה אל תוך האחדות. היא הדרך להגיע להארה.
ובכל זאת, אני חווה סבל מאוד אישי שהוא מתקיים רק בגופי שלי, האנשים מסביבי לא חווים את אותו הסבל, אך בדרך מסוימת אפשר להגיד שאנשים מסביבי חווים סבל מסוים והוא מתקיים אצלם בדרכים שונות. האם יש כאלו שיגידו שאינם חווים סבל כלל? מסיבה פיסית\רגשית או כל אחת אחרת? מסופקני.
הקיום שלנו מתוקף היותנו בתוך גוף פיסי גשמי מחייב אותנו בסבל מסוג כלשהו.
השאלה היא איך אנחנו בוחרים להתמודד איתו. ומה הגישה שאנו מפתחים כלפיו?
יש אנשים שיבחרו את גישת ההתעלמות או ההתכחשות ויגידו שהם אינם כלל וכלל חשים כל סבל.
חייהם מתנהלים להם בשלווה ובאושר תמידיים והסבל אינו שורה במחיצתם. האמנם?
כלום אפשר להיות תמיד מאושר? או תמיד שליו? איך אנו יודעים להגיד על עצמינו אם אנו מאושרים או שלווים אם לא חווינו לעולם את ההעדר של תחושות אלה?
דרך אחרת להסתכל על המצב, היא גישת אימוץ הסבל וטיפוחו. כלומר אנשים שיגידו שתמיד הם סובלים ואינם מכירים כלל מצב אחר שבו אינם מצויים בסבל, מסוג כזה או אחר.
באמת יתכן הדבר שמרגע לידתנו עד לרגע בו נמות הסבל הוא תמיד חלק בלתי נפרד ממארג חיינו? לנצח נועדנו לשאת את עול הסבל על כתפינו כחלק מתהליך ההתקיימות בעולם?
אם נמשיך ונעמיק ברעיון האי-שניות. אם נרחיב ונאמר שבאמת איננו נפרדים מכל דבר אחר, מדוע מלכתחילה בחרה הרוח המתקיימת בי או דרכי לבוא ולהתממש דרך קיום אנושי, ולהתקיים בתוך גוף פיסי שאינו יכול להתקיים בעולם מבלי להיות במערכת יחסים מסוג כלשהו עם העולם הגשמי המוחשי?
צרכים כמו מזון, שתייה ושינה הם צרכים שהגוף חייב בהם ואינו יכול לשרוד ולהתקיים בלעדיהם.
תשובה מעניינת מאוד אפשר למצוא אם נאמר שהרוח, שעזבה את עולם האחדות, ובאה להתממש דרכנו, הגיע כדי למצוא גוף אשר דרכו היא תוכל להתפתח עוד יותר. המימוש של הרוח בגופי היא כאשר רוחי מתרוממת, ונוצרת בי התפתחות רוחנית בחיים האלו כאן, אשר בסופו של דבר יהוו חלק מהתפתחות רוחנית גדולה ועמוקה עוד יותר, בעולמות העליונים אשר הרוח שואפת לחזור אליהם.
הנפש, או הרוח מגיעה להתקיים בגוף הפיסי, אותה נפש או רוח אינה יכולה להתפתח ולהתחדש ולהשתנות ללא נפרדות זאת מעולם האחדות.
כשאלוהים שבי גודל או מתרחב, או אולי נכון יותר לומר- ככל שאני מגלה יותר את האלוהות שבי, כך גודלת ומתרחבת האלוהות כולה.
הסבל, בתוך כל זה, מהווה מרכיב חשוב שכן הוא מתקיים בתור "חבלי לידה" או "כאבי גדילה" המרחיבים ומפתחים את הרוח שמתקיימת בי. ללא הסבל אין התפתחות. ללא הקיום האחדות נשארת סטטית ולא דינמית. אין תנועה וההתפתחות הרוחנית האלוהית אינה מתקיימת.
- 15 נובמבר 2014
